19/02/2017
אחד השבטים המסקרנים באתיופיה (ובאפריקה כולה) הוא שבט המורסי (Mursi), שהמפגש עמו הוא חגיגה אנתרופולוגית מפעימה
עבור כל חובב תרבויות ועמים. שבט המורסי חי בשמורת מאגו (Mago National Park), שמוגדרת כאיזור לשימור על ידי ממשלת אתיופיה. הטריטוריה של המורסי תחומה בין שלושה נהרות ורכס הרים, באיזור מורכב וקשה לגישה, מה שהופך אותם לאחת הקבוצות האתניות המבודדות ביותר בעולם. עד שנת 1970, אז גילו את השבט אנתרופולוגים בריטים, הם מעולם לא שמעו על מדינת אתיופיה, למרות שהם יושבים בתחומיה.
מספרם של בני השבט מוערך ב-6,000 איש, החיים במספר כפרים קטנים. שפתם היא שפת המורסי, ממקור נילו-סהרה. ארצם חמה ויבשה במשך רוב השנה, ולעתים חווה מטחי גשם כבדים. בידודם הגיאוגרפי, האקלים המקומי, מגפות זיהומיות ומלחמות עם השבטים השכנים עיצבו את דמותם לאורך השנים. לבני השבט מסורת קרבות ארוכה יומין הנמשכת גם היום, למרות שחניתות האתמול הוחלפו ברובי ה-AK-47 של היום.
בני השבט מתקיימים מגידולי סורגום (דגן גס), תירס בהמות, כוורות דבש ובקר. כמעט כל היבט של חיי היום-יום שלהם סובב סביב הבקר והיבולים, שקובעים את רמת חייהם. המורסי מעבדים אדמות על שתי גדותיו של נהר האומו - בעיה מסובכת מבחינתם, מאחר שאינם מסוגלים לעבור בכוחות עצמם מגדה לגדה. לשם כך הם נעזרים באנשי הקווגו (Kwegu), השבט השכן, שמעבירים אותם מצד לצד. הקווגו הם ציידים ועובדי אדמה החיים בסמוך לגדות נהר האומו. הם מתמחים בחתירה איתנה בזרמיו המהירים של הנהר באמצעות סירות קאנו צרות עשויות עץ. זו מיומנות חשובה שכן נפילה מסירת קאנו באמצע הנהר עלולה להיות מעבר חד אל תוך לסתותיו של תנין מזדמן.
בתמורה לשירותי ההסעה נותנים אנשי מורסי לאנשי הקווגו בקר, במסגרת שיטת סחר חליפין שהתפתחה בין השבטים. אנשי הקווגו זקוקים לבקר מאחר שאחד המרכיבים החיוניים בנדוניית האשה בנישואים הוא משק חי - והם עצמם אינם רועי בקר. כך מספקים הקווגו שירותי הסעות, דבש ובשר ציד, ואנשי המורסי מספקים בקר ועזרה במשא ומתן על גודל הנדוניה.
סמל לשחרור מעול העבדות
נשות המורסי מהוות את האטרקציה המרכזית בביקור בשבט וזאת בזכות דיסקית החרס המושחלת בשפתן. האגדה הרומנטית מספרת על הדיסקית כסמל היופי והמעמד. ההיסטוריה מלמדת סיפור קשה ואחר לגמרי: בני השבט, ובמיוחד בנות השבט, היו ידועים ביופיים ובחוסנם הפיסי, לכן נלקחו לצרכי עבדות וכשפחות. כדי לכער את בנות השבט ולהפוך אותן לפחות נחשקות, נאלצו בנות המורסי לנקב את שפתן ולהשחיל בה את דיסקית החרס, מה שאכן גרם לשחרור המורסי מעול העבדות.
למרות שהסיבות בגללן התחיל המנהג כבר לא רלוונטיות, הוא עדיין נשמר כחלק מהרצון לשמור על אחדות השבט וכדי לסמל את השחרור מעול העבדות. שפתן התחתונה של הנשים חתוכה לכל אורכה ושורת השיניים הקדמיות נעקרת כדי לאפשר את השחלת דיסקית החרס, העשויה בעבודת יד ומעוטרת קישוטים. כאשר נערה משבט המורסי מגיעה לגיל 15 עליה לעבור טקס ניקוב של שפתה התחתונה בעזרת קוץ עץ השיטה, כדי שתוכל לענוד את הדיסקית. אצל חלק מהנשים ניתן לראות דיסקיות גם בעור האוזניים וככל שהדיסקית גדולה יותר, כך יצטרך בעלה לעתיד להעמיד יותר בקר כמתנה לאביה.