26/08/2026
ראיתי הערב את עופר וינטר מגיב לראיון של גדי איזנקוט אצל מוריה וברקו, ומשהו בדרך שבה הוא דיבר מאוד הפריע לי.
וזה אפילו לא היה משפט כזה או אחר.
זו הייתה הדרך.
האינטונציה.
הכעס.
החדות.
התחושה שכל דבר הופך מיד לעימות.
ואני שואלת את עצמי, זה באמת מה שחסר לנו עכשיו??
עברנו מספיק! המדינה הזאת חיה כבר שנים בתוך מאבק, קיטוב, של אנחנו והם וכעס.
אני רוצה משהו אחר.
אני רוצה הנהגה חזקה מול האויבים שלנו, אבל כזאת שמבינה שבתוך הבית אנחנו חייבים להתחיל לאחות. להוריד את הלהבות. להחזיר לאנשים קצת אוויר, אמון ותקווה.
וכן, אני גם שואלת את עצמי מה עופר וינטר מביא לפוליטיקה מעבר לקריירה צבאית ופיקודית מרשימה.
כי ימין ביטחוני תקיף כבר יש.
ליברמן בוודאי לא צריך שיעורים בנחישות ביטחונית. אבל הנהגה של מדינה צריכה להביא איתה הרבה יותר מביטחון: כלכלה, חינוך, יוקר המחיה, שוויון בנטל, חופש אישי ובעיקר חזון לחברה שאנחנו רוצים להיות.
והחשש שלי הוא גם מהיום שאחרי הבחירות.
שאנשים יצביעו למשהו שנראה חדש, ובסופו של דבר הקולות האלה יחזרו לאותו גוש ולאותה פוליטיקה שאנחנו כל כך זקוקים כבר לצאת ממנה.
אני לא יודעת מה וינטר יעשה אחרי הבחירות, ולא מתיימרת לדעת מה מניע אותו.
אני רק יודעת שאני לא מחפשת עוד מנהיגות שמכניסה אותנו למצב של קרב גם בתוך הבית.
אני מחפשת משהו חדש באמת.
משהו שמחזיר לנו אוויר.
ומחזיר קצת תקווה.